תחילת שנת הלימודים מגיעה כמעט תמיד עם ציפיות: "השנה הוא יתארגן טוב יותר" "היא תמצא את המקום שלה בכיתה" "הוא יתמיד בחוג" "היא תצליח יותר במקצוע שהיה קשה". ואולי גם אנחנו, כהורים, נתחיל קצת אחרת.

אבל לצד ההתחלות והתקוות, מגיעה גם האפשרות שהדברים לא יסתדרו כפי שקיווינו: הילד לא הצליח. ויתר. פרש מהחוג אחרי חודשים של השקעה. לא עמד במטרה שהציב לעצמו או בזו שאנחנו קיווינו שיגיע אליה. לפעמים הוא גם נסוג ברגע שבו חשבנו שיוכל להתמודד.

וברגעים כאלה, לא רק הילד מתאכזב. גם אנחנו. לפעמים האכזבה ההורית מלווה מייד באשמה. הרי אנחנו אמורים לקבל את הילד כפי שהוא, לתמוך בו, לא למדוד אותו לפי הישגים. ובכל זאת, יכול לעלות בנו משפט פנימי כמו: "חשבתי שהוא יצליח יותר", "חבל שהוא ויתר", או "אחרי כל מה שהשקענו…".

אכזבה היא רגש אנושי. השאלה החשובה היא לא אם התאכזבנו, אלא מה אנחנו עושים עם האכזבה.

כי לפעמים היא נוגעת במקום עמוק יותר. הילדים שלנו הופכים, בלי שהתכוונו לכך, גם לחלק מהאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו כהורים. ילד שמצליח, מתמודד, מתמיד או מעז יכול לחזק אצלנו תחושה שאנחנו עושים משהו נכון. וכשהוא לא מצליח, משהו בדימוי הזה עלול להיסדק.

לא תמיד נעים להודות בכך, אבל לפעמים הכישלון של הילד נחווה לרגע גם ככישלון שלנו.

ולא מדובר רק במחיר רגשי. יש מצבים שבהם ההורה השקיע הרבה מאוד: כסף, זמן, הסעות, טיפולים, אימונים, שיעורים, ויתורים משפחתיים. ואז הילד רוצה לפרוש, או שהדבר פשוט לא מתרומם כפי שקיווינו.

במקומות האלה התסכול אמיתי.

אבל יש הבדל חשוב בין להכיר במחיר ששילמנו לבין להפוך אותו לחוב שהילד צריך לפרוע באמצעות הצלחה.

"אחרי כל מה שעשינו בשבילך" הוא אולי משפט שנאמר מתוך כאב, אבל הילד עלול לשמוע ממנו משהו אחר: "אסור לי להיכשל". "אסור לי לשנות את דעתי. אם לא אצליח, אאכזב את מי שאוהבים אותי".

ואז הוא כבר לא מתמודד רק עם האכזבה שלו, אלא גם עם שלנו.

אולי כאן נמצאת אחת המשימות הקשות של ההורות: להצליח להיות מאוכזבים ממה שקרה, בלי להפוך את הילד עצמו לאכזבה.

ילד שחשב שיוכל להתמודד ובסוף ביקש לצאת מסיטואציה מסוימת, עשוי לחוות את עצמו כמי שנכשל. ברגע הזה קל לנו למהר לתקן: "לא קרה כלום", "בפעם הבאה תצליח", או להפך, "חבל שלא ניסית עוד קצת".

אבל לפעמים הדבר הראשון שהוא צריך הוא שמישהו יוכל לשאת איתו את מה שקרה.

"רצית מאוד להצליח, ובסוף היה לך קשה מדי."

לא להפוך מיד את הכישלון להצלחה, ולא למחוק את האכזבה. פשוט לתת לה מקום.

גם ההורה זקוק לרגע כזה מול עצמו. מה בדיוק כל כך מאכזב אותי כאן? האם אני דואג לילד, או שגם נפגע בי משהו? האם רציתי את המטרה הזאת בשבילו, או אולי גם בשבילי? האם אני כועס על הוויתור שלו, או על כל מה שהשקעתי ונראה עכשיו כאילו ירד לטמיון?

השאלות האלה לא נועדו להאשים את ההורה. הן מאפשרות לו להפריד בין העולם הפנימי שלו לבין זה של הילד, ולהישאר סקרן במקום לדעת מייד.

ילד שמוותר אינו בהכרח ותרן. ילד שנכשל אינו - לא מסוגל. ולעיתים גם החלטה לפרוש אינה בהכרח טעות. צריך לבדוק מה קרה: האם מדובר בקושי שאפשר להתגבר עליו, בחשש זמני, בעומס, או אולי בכך שהמטרה כבר אינה מתאימה לו?

זה לא אומר שלא מציבים ציפיות. ילדים זקוקים למבוגרים שמאמינים ביכולת שלהם להתאמץ, להתמיד ולעבור רגעים קשים. אבל יש הבדל בין לעודד התמדה לבין לדרוש מהילד להחזיק חלום שכבר אינו שלו.

ככל שאנחנו משקיעים יותר בילד, לפעמים קשה יותר לזכור שההשקעה אינה מעניקה לנו בעלות על התוצאה.

אנחנו יכולים לתת הרבה: זמן, הזדמנויות, עידוד, כסף, נוכחות. אבל לא נוכל להבטיח מה יצמח מכל אלה.

אולי דווקא בתחילת שנה, כשהמחברות עוד חדשות והציפיות גבוהות, כדאי לזכור שגם אכזבות יהיו חלק מהדרך.

לא כל מטרה תושג. לא כל התחלה תהפוך להצלחה. ולא כל בחירה של הילד תהיה הבחירה שהיינו עושים עבורו. אולי אחד הדברים החשובים שילד יכול ללמוד מכישלון הוא לא שכל כישלון הוא "הזדמנות", אלא משהו פשוט ועמוק יותר: שגם כשהדברים לא הסתדרו, הקשר נשאר.

אפשר להתאכזב ולהישאר קרובים. אפשר להצטער ולחשוב מחדש. אפשר לנסות שוב, ואפשר לפעמים לבחור אחרת.

וכשהילד מגלה שהאהבה והערך שלו אינם תלויים בתוצאה, הוא מקבל משהו שאולי חשוב יותר מהצלחה אחת: את האפשרות להמשיך קדימה בלי לפחד שכל נפילה תהפוך אותו, בעיני עצמו או בעינינו, לכישלון.



הורים יקרים, במיוחד עכשיו אל תישארו לבד! מוזמנים לפנות אלינו דרך מוקד 106 או ישירות לשירות הפסיכולוגי בטל' 09-8609770/1 או במייל yael@netanya.muni.il