אדם חי בנפרד מאשתו במשך 30 שנה. כל אחד מהם בנה חיים נפרדים, הקשר ביניהם כמעט נותק, וייתכן שאף היו לשניהם מערכות יחסים אחרות. כאשר האיש נפטר, ילדיו מניחים כי האישה שממנה נפרד לפני עשרות שנים כבר אינה חלק מהתמונה. אלא שאז מתברר כי בני הזוג מעולם לא התגרשו כדין, והמנוח לא הותיר צוואה. האם האישה עדיין זכאית לרשת אותו? ככלל, התשובה עשויה להיות חיובית.

כשאין צוואה - החוק קובע

כאשר אדם נפטר בלי להותיר צוואה, חלוקת עיזבונו נקבעת לפי חוק הירושה.

אם למנוח ילדים, צאצאים או הורים, בת הזוג יורשת, ככלל, מחצית מן העיזבון. אם אין למנוח ילדים אך יש לו אחים, צאצאיהם או הורי הורים, בת הזוג יורשת בדרך כלל שני שלישים מן העיזבון, בכפוף לתנאים הקבועים בחוק. בהיעדר קרובים מקבוצות אלה, בת הזוג עשויה לרשת את מלוא העיזבון.

הטעות הנפוצה היא להניח כי פרידה ממושכת מבטלת מעצמה את הקשר המשפטי בין בני הזוג. אולם נקודת המוצא בפסיקה היא, ככלל, פורמלית: השאלה המרכזית היא האם בני הזוג היו נשואים במועד פטירת המוריש.

פרידה של עשרות שנים אינה בהכרח מספיקה

התוצאה המעשית עשויה להפתיע: מגורים נפרדים, נתק רגשי, היעדר משק בית משותף ואף הפרדה כלכלית ממושכת אינם שקולים, כשלעצמם, לגירושין. בפסיקה נדונו גם מצבים קיצוניים של פירוד שנמשך קרוב ל-40 שנה, שבמהלכו ניהלה האישה קשר זוגי אחר במשך כ-36 שנים. למרות זאת, עצם הפירוד לא הספיק, כשלעצמו, כדי לשלול את מעמדה כיורשת על פי דין.

לכן, אדם שנפרד מאשתו אך לא התגרש ממנה כדין, אינו יכול להניח כי חלוף הזמן פתר את שאלת הירושה. בהיעדר צוואה, ייתכן שהאישה שלה הוא עדיין נשוי תהיה זכאית לחלק מעיזבונו, לצד ילדיו או יורשים אחרים.

דמיינו את המקרה הבא: ראובן היה נשוי לצילה, ולשניים לא היו ילדים. לאחר ארבע שנות נישואים הם נפרדו, אך לא התגרשו כדין. בהמשך הכיר ראובן את יפית, ולשניים נולדו שני ילדים. גם הקשר עם יפית הסתיים. כעבור 20 שנה נפטר ראובן, כשהוא אינו מצוי בזוגיות ולא הותיר צוואה. מבחינה משפטית, במועד פטירתו ראובן היה נשוי לצילה ואב לשני ילדים. אף שלא ראה את צילה במשך 20 שנה, וילדיו כלל לא מכירים אותה, הם עשויים להידרש לחלוק עמה את העיזבון.

דוגמה נפוצה יותר היא של בני זוג נשואים שהחליטו להיפרד, אך טרם השלימו את הליך הגירושים. כל עוד הגירושים לא הושלמו כדין, הם עדיין נחשבים נשואים. לכן, אם אחד מהם ילך לעולמו בתקופה זו, בן או בת הזוג עשויים להיות זכאים לרשת אותו על פי דין.

יש גם חריגים

הכלל אינו מוחלט. הפסיקה הכירה בנסיבות חריגות ומצומצמות שבהן ייתכן שבן או בת זוג שנותרו רשומים כנשואים לא יירשו, למשל במצבים של השלשת גט, כלומר הפקדת הגט בידי בית הדין הרבני בנסיבות מיוחדות, מתן היתר נישואין או נסיבות מיוחדות אחרות.

עם זאת, חשוב להדגיש כי עצם העובדה שבני הזוג היו פרודים במשך שנים רבות אינה, כשלעצמה, חריג לכלל. בכל מקרה יש לבחון את מכלול העובדות: האם ניתן גט, האם התנהל הליך גירושין שהגיע לשלב מתקדם, האם הושלש גט, האם ניתן היתר נישואין ומה היה מעמדם המשפטי המדויק של בני הזוג ביום הפטירה.

השורה התחתונה

פרידה אינה תחליף לגירושין, וחלוף הזמן אינו תחליף להסדרה משפטית. מי שחי בנפרד מבן או מבת זוג ואינו מעוניין שהקשר המשפטי הישן ישפיע על חלוקת עיזבונו, צריך להסדיר את מעמדו האישי ולערוך צוואה עדכנית. אחרת, חוק הירושה עלול להוביל לתוצאה שאינה תואמת את רצונו.



לימור גוילי, עו"ד ונוטריון

עורכת צוואות ומוסמכת האפוטרופוס הכללי לעריכת ייפוי כוח מתמשך. מעבירה הרצאות לגיל השלישי ולפני פרישה.

'מגדל החלוצים', דרך פתח תקווה 6, נתניה (מול קניון השרון)

טל' 077-700-2454 ; נייד: 054-4598927 ;

דוא"ל: limor@limorjg-law.com