מאת: טלי למדיאל, פסיכולוגית חינוכית מומחית מדריכה | שירות פסיכולוגי חינוכי, התפתחותי ושיקומי- נתניה

 

בתוך מציאות של מלחמה ואי־ודאות, הבית הופך למקום שמחזיק יותר מהרגיל. פחדים, קרבה, עייפות, וגם ניסיון לחזור לשגרה כולם נכנסים פנימה. הורים רבים שואלים את עצמם: איך מחזיקים את הילדים? איך מחזירים גבולות? ואיך בכלל חוזרים לשגרה כשבחוץ עדיין לא יציב? אולי דווקא עכשיו, השאלה היא לא איך חוזרים למה שהיה, אלא איך בונים מחדש תחושת יציבות, בתוך מציאות שמשתנה.

 

ילדים צריכים יציבות- גם כשהעולם לא יציב

 

בתקופות של חוסר יציבות, ילדים לא מחפשים יותר חופש, הם מחפשים יותר עוגן. הם צריכים לדעת שיש מי שמחזיק את המרחב, שיש סדר מסוים, גם אם הוא לא מושלם, ושיש הורה שנשאר הורה, גם כשהוא עצמו דואג. עצמאות לא נבנית מריחוק, אלא מקשר בטוח. ודווקא עכשיו, הקשר הזה הוא הבסיס.

 

מה ילדים צריכים מאיתנו דווקא עכשיו?

 

נוכחות יציבה, גם אם לא מושלמת. גבולות ברורים, גם אם לא תמיד קלים. הכרה ברגשות, פחד, כעס, חוסר שקט. ומסר פשוט: יש מי שמחזיק.

 

מה עוזר לנו להחזיק כהורים בתקופה הזו?

 

גם לנו לא פשוט. בתוך זה, אולי חשוב להזכיר: אנחנו לא צריכים להיות רגועים כל הזמן, אבל כן להחזיק כיוון. מותר לנו להתעייף, להתבלבל, להרגיש מוצפים, ועדיין להישאר ההורה. ילדים לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורה שהוא “מספיק טוב”, כזה שטועה, מתקן, ונשאר בקשר, גם כשהלב דואג. ומתוך המקום הזה- לא מושלם, אבל מחזיק- עולה גם השאלה המעשית: איך חוזרים לשגרה ולגבולות, בתוך מציאות שעדיין לא יציבה?

 

חוזרים לשגרה - אבל משהו כבר השתנה

 

כשאנחנו מבינים שילדים זקוקים לנו כמחזיקים, לא כמושלמים אלא ככאלה שמייצרים כיוון, עולה השאלה איך זה נראה בפועל? אחרי תקופות של שיבוש, קרבה אינטנסיבית וגבולות שהתרככו, החזרה לשגרה לא תמיד פשוטה. לעיתים אנחנו מצפים "לחזור למה שהיה", אבל הילדים , וגם אנחנו, כבר קצת השתנינו. גם אם הדרך חזרה אינה מושלמת, עצם הניסיון להחזיר כיוון הוא זה שבונה ביטחון.

 

כשגבולות מתרופפים בזמן חירום

 

בתקופות כאלה, הגבולות לא נשברים, הם מתרככים. שעות משתנות, זמן מסך מתארך, וה"לא עכשיו" הופך לפעמים ל"רק היום". וזה לא מקרי. זו הדרך שלנו להחזיק, להקל, לשרוד. ואולי לכן, לפני הכול, חשוב לומר: זה לא כישלון - זו התאמה.

 

למה זה מרגיש כל כך קשה לחזור?

 

כי מבחינת הילד משהו כבר השתנה. הוא חווה יותר חופש, יותר גמישות, פחות גבולות. וכשאנחנו מבקשים להחזיר אותם, זה מרגיש לו כמו אובדן. ולכן מגיעים כעס, התנגדות ומשא ומתן. לא כי הילד בעייתי, אלא כי הוא מסתגל מחדש.

 

איך חוזרים- מבלי להיכנס למאבק?

 

אולי החזרה לא צריכה להיות חדה, אלא הדרגתית. לא להחזיר הכול, אלא להתחיל בעוגנים קטנים: שעת שינה שחוזרת למקומה, ארוחה משותפת, גבול אחד שנשמר. לאט לאט, מתוך הדברים הקטנים, נבנית שוב תחושת סדר. גם האופן שבו אנחנו מציבים גבול משנה. כשיש מקום גם לרגש, "אני מבינה שזה קשה, זה באמת היה נעים אחרת", הגבול לא נעלם, אבל הוא מתקבל אחרת. ולצד זה נדרשת עקביות שקטה. לא נוקשה, לא מושלמת, אבל כזו שמחזירה כיוון.

 

ומה קורה לילדים בתוך כל זה?

 

למרות ההתנגדות, גבולות דווקא מרגיעים. לא רק כי הם מגדירים מה מותר ומה אסור, אלא כי הם מאפשרים לילד להרגיש שיש מי שמחזיק אותו. הם מספרים לילד: יש מי שמוביל. יש סדר בעולם. אפשר להישען. בתוך מציאות חיצונית לא יציבה, זה עוגן עמוק ומשמעותי.

 

לסיום:

 

גם כשהמציאות סביבנו לא יציבה, הבית יכול להיות מקום שמחזיק, מכוון ומאפשר לצמוח.

אולי אין דרך אחת נכונה לחזור לשגרה, אלא תנועה עדינה בין מה שחשוב לנו כהורים, לבין מציאות שמשתנה כל הזמן. לא כי הכול בשליטה - אלא כי יש בו מבוגר שממשיך להוביל, גם כשלא הכול ברור. 

 

הורים יקרים, במיוחד עכשיו אל תישארו לבד! מוזמנים לפנות דרך מוקד 106 או ישירות לשירות הפסיכולוגי בטל' 09-8609770/1 או במייל yael@netanya.muni.il