התערוכה יוצרת מרחב פיסולי במנעד גדול של חומרים, מרביתם כבדים, שבאופן מפתיע לכאורה יוצרים ביניהם חלל אוורירי. החומרים המשחקים במשחק (בזלת, ברזל, שיש, אבן, זכוכית, עץ תעשייתי, פח, אלומיניום, חול, נייר, כתב) הם בעלי משקל פיזי, סגולי ורוחני. מתוך חומרי הפיסול מן הכבדים ועד לקלים שבהם נוצרת שירה בלתי כתובה לאוויר, לרוח ולתעופה על מצבי צבירתה השונים: טיסה, תעופה מעגלית, אנכית ואופקית, צלילה, דאייה, נסיקה ובין השורות. אלטמן בעצם משרטט קו רציף אחד בין החומר לרוח.
אביו של צביקה אלטמן היה מעובדי התעשייה האווירית שנים רבות; צביקה עצמו מפחד מציפורים פחד בלתי מוסבר; כאן הוא מוצא עצמו מפסל אותן שוב ושוב בחומרים שונים, במצבים שונים, אך בעצם, הוא משרטט את אפשרויות התעופה שלהן, שלנו.
אלטמן מלווה את עבודתו ביחסי גומלין הדוקים עם אוסף מקורות, ביניהם: היהדות כדרך חיים תרבותית ורוחנית אותה הוא חוקר בחייו האישיים, חוכמתו של רוּמי שנחשב לגדול המשוררים וההוגים הסוּפיים, דרכה הוא מתרגל ריקוד סופי מדיטטיבי והספר פורץ התודעה משנת 1972- ג'ונתן לווינגסטון השחף של ריצ'ארד באך ובו צילומיו של ראסל מונסון שנחרתו בתודעת רבים.
|