שבת השכם בבוקר, אני מתארגנת לצאת לחגיגות שמחת תורה בשכונת ותיקים. מסורת של שנים. לפני שאני יוצאת מהבית אני קוראת הודעות מאחיותיי שרושמות שהייתה אצלן אזעקה והם נכנסו לממ"ד. משום מה זה נראה לי הגיוני (כנראה שהתרגלנו לחיות במציאות כזו) ואני יוצאת מהבית.

המון אנשים בשמחת תורה ואנחנו הולכים אבל מתחילים לדבר על זה שמשהו קרה. זמן קצר אחר כך, קוראים לי. "בעלך הגיע, הוא מחפש אותך". אנחנו נפגשים והוא מעדכן אותי שהתקשרה המפקדת של הבן שלנו להודיע שהייתה חדירת מחבלים לבסיס שלהם בזיקים. אני נבהלת אבל אחר כך חושבת שניה, הרי ליאור יצא אתמול הביתה לשבת. בכל מקרה, אני חוזרת מיד הביתה, מדליקה את הטלוויזיה ומתחילה לארגן לבני את המדים ליציאה מיידית חזרה לצבא.

בטלוויזיה אני רואה תמונות שנראה כולנו במשך שעות, ועד היום לא נצליח להבין. אנשים מקיבוצים בדרום מתקשרים ומבקשים שיבואו לחלץ אותם. יש חדירת מחבלים ביישוב שלהם והם מסתתרים בממ"ד. ברקע אני שומעת שמדווחים על איזה מסיבה שהיה בה טבח נוראי. מסיבת הנובה. צעירים שבאו לרקוד ולהנות ונרצחו בדם קר. אבל בעצם אף אחד לא יודע לומר שום דבר מעבר לכך. עוד לפני שאני יוצאת לחפ"ק העירוני שבו הודיעו לנו להתייצב מיד להיערכות ותדרוכים, אני מספיקה לשמוע את ההודעה הנוראית – פרצה מלחמה במדינה. לא פיגוע, לא צירוף של מספר אירועים, לא מבצע. מלחמה! מלחמת חרבות ברזל.

עד הצהריים נפתחים ברחבי העיר עשרות חמ"לים – במתנ"סים ובבתי הספר. כל תושב מתייצב נכון לעזור בכל מה שצריך. במשך שבועות החמ"לים האלה הופכים להיות הבית הראשון של תושבי העיר, ילדים, קשישים – כולם! אין מי שלא עוזר כפי יכולתו והרבה מעבר לכך. אוספים ציוד, קונים מצרכים, מביאים שמיכות, מבשלים אוכל חם וביתי, דואגים לתרומות, משנעים לאזורי הכינוס. כל מה שאפשר כדי להקל ולו במעט על חיילינו. המטרה ברורה – להיות עורף חזק לצבא שלנו וללוחמים.

כשמתקבלת הבקשה לתרומות דם – תוך פרק זמן קצר המתנ"ס מתמלא והתור לתרום דם משתרך החוצה, חוצה את השבילים ומגיע עד החניה. מאות מתושבי נתניה הגיעו לתרום דם ולא היה איכפת להם להמתין שעות ובלבד שתינתן להם הזכות לתרום דם.

תושבים אכפתיים מקימים כיתות כוננות. הם מתנדבים לשמור עלינו בלילות ובימים ביציאות ובכניסות של העיר. הם מסיירים ליד בתי הספר וגני הילדים כדי לתת לכולנו קצת רוגע. הם מצטרפים לכוחות המשטרה והשיטור העירוני שבעצמם עובדים לילות כימים כדי לשמור על ביטחוננו ולהחזיר מעט מהביטחון שאבד לנו.

אלפי מפונים מהדרום ולאחר מכן גם מהצפון, הגיעו לנתניה ואנחנו אירחנו אותם כמו שרק בנתניה יודעים – עם כל הלב והנשמה. השנה הזו הראתה לנו איזה דור איכותי גדל כאן, פני העתיד שלנו, הצעירים והצעירות שחירפו את נפשם עבורנו ועבור ילדינו. חבר'ה חזקים, חריפים, חכמים, איכותיים שאוהבים את המולדת ומסרו נפשם עבורה ועבורנו. מי ייתן ונהיה ראויים לכל הנופלים והנופלות שלנו.

ראש העיר מרים פיירברג-איכר החליטה על הקמת חורשה לזכר הנופלים. מקום בו יונצח כל אחד מהנופלים ואנו נגיע לחורשה נלך בין העצים ונכיר את כל מי שחרף את נפשו עבורנו. בקרוב נחנוך את החורשה וילדים מכל בתי הספר יגיעו למקום כדי להכיר ולזכור את כולם.   

240 קשישים, ילדים, נשים, חיילות וחיילים נחטפו לשטח עזה. אנחנו עדיין מחכים כל יום לשובם של 101 החטופים שנמצאים עדיין בשבי חלקם בחיים, חלקם כבר לא. אבל אנחנו מצפים כאן בבית לכולם. כמי שגדלנו על ערך החיים כערך עליון ועל כך שלא מפקירים פצוע בשדה הקרב, מקל וחומר שזו חובתנו הלאומית כעם וכמדינה להחזיר את כולם הביתה.

החייל איתי חן שהפך להיות הבן, האח, החבר של כולנו, חטוף עדיין בעזה. הוריו מגיעים לכל מקום בעולם כדי להעלות את המודעות והחשיבות וכדי לקבל סיוע מכל מי שרק ניתן בארץ והעולם. ראש העיר מרים פיירברג-איכר התייצבה בביתם מיד עם היוודע דבר חטיפתו, ומאותו יום ועד עכשיו היא בקשר איתם ומסייעת בכל מה שהיא יכולה. כולנו איתכם רובי וחגית היקרים.        

העיר נתניה איבדה ממיטב בנותיה ובניה – שלושים ושלושה חיילים וחיילות ועשרים וארבעה אזרחים. ימי הלוויות היו קשים מנשוא. יום יום. לעיתים מספר פעמים ביום.

אנחנו ננצח בע"ה. מי ייתן ונדע ימים טובים מאלו, שהחטופים ישובו לביתם במהרה, שכל פצועינו יחלימו במהרה ושכוחות הבטחון וחיילי צה"ל ישובו לשלום.

"ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".  

שלכם,

שירי חגואל סיידון, סגנית ומ"מ ראש העיר נתניה