בשבת שעברה היה על חמאס לשחרר את כל החטופים עד לשעה 12:00, אחרת הגהינום ירד על ראשם, זה לא קרה.  החטופים ששוחררו היו שלושה, בדיוק כפי שהוסכם בשלב א׳ של הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס.

ספק אם היה רגע שבו חמאס חששו שיש באמת ציפייה לשחרור המוני של חטופים מצידו, אבל המסר עבר, יש שריף חדש בעיירה, אתם כבר לא בקנזס טוטו… התמיכה בגיבוי הבלתי מסויג הזה של הנשיא טראמפ חצה גבולות של מחנות והציפייה של הציבור הייתה ״יאללה בלאגן״, תחושה של אופוריה, כמו של ילד שחטף יותר מידי הצקות בבית הספר ואז מגיע ״המקובל״ של השכבה ולוקח אותו תחת חסותו. הרגשה של עוצמה משכרת.

אבל מי שהיה בסוד העניינים ידע שלא כצעקתה, מעולם לא הייתה כוונה להציב את האולטימטום במבחן אלא לוודא ששלבי ההסכם נשמרים כפי שסוכמו, לוודא שמקסימום חטופים שלנו ישוחררו טרם הגהינום ייפול על ראשם, זה לא ביטול, זו דחייה... סבלנות... כשמדובר בחיי אדם יש לממשלת ישראל הרבה ממנה, וטוב שכך.

פרוטקשן

בצל האירועים הדרמטיים שאנו חווים כעם, מגיפות עולמיות, מלחמות, איום קיומי, יש עדיין את החיים עצמם של הפרט, עם הקשיים והאתגרים והמורכבויות הרגילים, ויש את אלו שבנוסף לכך מתמודדים עם איום אישי על פרנסתם ועל חייהם. תופעת הפרוטקשן היא תופעה מזוויעה, מגונה, מכוערת ובריונית אשר מאיימת על חייהם של בעלי עסקים רבים ולמשטרת ישראל אין באמת דרך  מספיק מוצלחת להתמודד איתה. מדינה שהפכה לאומת ההייטק, זו שהקימה את חיל האוויר החזק ביותר במזרח התיכון איננה מסוגלת להגן על תושביה מפני עבריינים.

תחשבו על המציאות האכזרית הזאת, אדם מקים בזיעת אפו עסק שמהווה את מטה לחמו שלו ושל משפחתו, משקיע כסף, זמן, מחשבה, קם כל בוקר ומנהל את עסקו, מתמודד מול רשויות המס, משלם מע״מ, מנהל דוחות, משלם לספקים, משרת לקוחות, קונה סחורות, איש עמל שמתפרנס ביושר ובסך הכל מבקש להמשיך להתקיים בכבוד. ואז מגיע פרזיט, עבריין בעל מידות מושחתות עד היסוד, גזלן ורשע, שמבקש להיות ״שותף״ של אותו בעל עסק וללא שום תמורה.

ובעל העסק נאלץ לשלם סכום חודשי קבוע, משכורת, לאותו עבריין פן יבולע לו. וזה קורה לאור יום , בפנים גלויות ובחיוך רחב למצלמה. מעטפה עוברת מיד ליד ואין איש פוצה פיו ואין משטרה שמצליחה למנוע. תופעה כאילו נגזרה ממדינת עולם שלישי. רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני, אמר אברהם אבינו.

אנדלוסית

מוסיקה היא טעם החיים, עוד בילדותי נהניתי ממגוון רחב של תרבויות דרך כלי הנגינה השונים שנחשפתי אליהם בכל שיר שהתנגן בביתנו, נהגנו ללכת להופעות בסגנונות מוסיקליים שונים מה שפתח את אוזני לקבל, להכיל ולהנות ממחוזות שונים משלי, אלמלא נפתחתי דרך האומנות להבדלים הקיימים בעולם הרי שלא הייתי לומדת לקבל ולהכיל היום דעות אחרות משלי . מאז ומתמיד השתמשו במוסיקה ככלי לריפוי, ככלי שמעצים רגש ומעניק מרווח חשיבה נקי ולא שיפוטי, מוסיקה היא גורם מאחד וכל כך חסר לנו קצת מזה. תהיו מוסיקליים בלב, הניחו לנשמה להתנגן, הפכו את הרחוק לקרוב. שילוב אנדלוסי של צלילים ורגשות שיחדד את המאחד והטוב. לחיים.



שלכם,

עו״ד ומגשרת ונסה שגיא, יועצת אסטרטגית ופוליטית, מנחת התוכנית המשפטית המובילה ברשת ״הפרקליטות ועו״ד״