אנחנו חיים בעידן שבו הסיפור הוא לעיתים הספין, והאיש הוא הכותרת – לא העובדות. בעידן כזה, עורכי דין כבר לא רק מייצגים – הם מסומנים. 

עמית חדד בנה בית – ופתאום נדמה שיש מי שרוצים לפרק לו את המוניטין. לא בגלל חריגות בנייה, אלא בגלל חריגת נאמנות: הוא מעז לייצג את האיש הלא נכון.

ברגע שאתה עומד לצד האיש הלא נכון, אתה הופך לחשוד תורן. זו אינה תקשורת – זו טקטיקה שבמסגרתה מנסים לשבור את השליח – כי לא מצליחים לנצח את המסר. 

תופסים את עורך הדין, ומלבישים עליו את הדמון. לא תוקפים את הטענות המשפטיות, אלא את קורות החיים שלו. לא בודקים אם ייצוגו ענייני, אלא אם חנה בביתו עם או בלי טופס 4.

וזו שיטת ״אד הומינם״ קלאסית. במקום להתמודד עם טענותיו של אדם, תוקפים את האדם עצמו. כי כשהטענות חלשות – הולכים על האיש. כי לגופו של עניין, קשה מאוד לערער על מקצועיותו, חריצותו ויושרו של עמית חדד בתיקים אותם הוא מנהל. אז מחפשים משהו אחר. הכל הולך, רק לא לגופו של תיק.

אבל מי שמקשיב באמת, שומע את הדמגוגיה. מבין שהשיטה הזו, של דמוניזציה למי שמייצג נאשמים לא אהודים, היא סכנה של ממש. עורך דין שלא יכול לייצג בלי לחשוש שירסקו לו את הקריירה – הוא עורך דין שאיבד את חירותו. ומדינה שבה מגבילים את חירות הייצוג – היא לא דמוקרטיה, אלא מחנה סלקטיבי.

ולא במקרה ״התחקיר״ מגיע באותו שבוע שבו חדד מופיע שוב בבית המשפט בתיקי נתניהו, שוב מייצג את מי שהתקשורת בישראל חפצה להפוך למוקצה. האם יש קשר? כל אחד והאינטליגנציה שלו. קשה שלא להבחין בתזמון – ברגעים שבהם חדד הופך לדמות מפתח בזירה המשפטית-פוליטית, הוא גם הופך למטרה בתקשורת, על כל פרט ביוגרפי או תכנוני שאפשר לעקוץ.

הטענות כלפי חדד הן ממוחזרות, לעוסות, ויותר מכל – מגויסות. האם מישהו באמת חושב שפרשת בנייה פרטית שנפתרה מול העירייה בצינורות המקובלים מצדיקה כותרת דרמטית בפריים-טיים? האם ייצוג נאמן של כמה דמויות פוליטיות מהווה כשלעצמו ראיה לניגוד עניינים? מי שמאמין בכך – כנראה שכח שעורך דין לא נבחר להנהיג, אלא לייצג. והייצוג, במקרה של חדד, נעשה במקצועיות, ביסודיות, ובעיקר – בניקיון כפיים.

אני יודע, כי עבדתי לצידו. במשך חמש שנים, עוד בימים שבהם חלקנו משרד אחד אצל עו״ד וינרוט המנוח. חדד הוא אחד מעורכי הדין המוכשרים, החרוצים, הישרים והבלתי-מתפשרים ביותר שיצא לי להכיר. אדם שלא זז מהשולחן לפני שהשלים את המענה המושלם ללקוח – אך לא פחות מכך, לא מוכן היה לזוז מילימטר מהדרך המקצועית שהאמין בה.

עמית היה תמיד האיש האחרון לעזוב את המשרד, אבל גם הראשון לומר ללקוח ״ככה לא מתנהלים״. יש לו אינטואיציה משפטית יוצאת דופן – אבל גם עמוד שדרה שעשוי מפלדה. הוא לא עורך דין שמתקפל מול לחץ, ולא אחד שמלטף לקוחות – אלא מחנך אותם. והוא עשה זאת מתוך אמונה, לא מתוך פוזה.

קל להציג את חדד כסמל ל״שיטת ההגנה״ על נתניהו. קל – אבל שטחי. כי האמת היא שחדד לא מגן על פוליטיקאים, אלא על עקרונות: חזקת החפות, זכות הייצוג, האיזון מול מערכות חקירה ריכוזיות. מי שמבקש לשבור אותו, מבקש למעשה לשבור את עמוד השדרה של ההליך הפלילי בישראל.

ומה המסר שאנחנו משדרים לדור הצעיר של עורכי הדין? אל תייצגו את מי שלא נוח לנו. אל תתקרבו לפוליטיקה. אל תתעקשו על החוק כשהרוח נגדכם. זו לא שמירה על החוק – זו חריגה ממנו. אם כל עורך דין שניגש להגן על איש ציבור הופך בעצמו ליעד, מי יישאר להגן על זכויות יסוד?

וכשאין טענה לגופו של עניין – הולכים על הראש. מחפשים כל סנטימטר של חריגת בנייה, גם זו שיטה. אבל הציבור, כך נדמה, לא קונה את זה. להפך – ככל שמכוונים אל חדד, כך מתברר עד כמה הוא ממלא תפקיד מהותי. לא כשחקן ראשי, אלא כשומר סף אמיתי.

מה שמקומם באמת, הוא שכאשר השם הוא ״עמית״ אחר — פתאום יש דממה. יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון, נתפס בעבר בביצוע חריגות בנייה חמורות וללא היתר, ואפילו כתב אישום הוגש כנגדו וונמחק לאחר מכן מסיבה עלומה, והתגובה? אנחת פיהוק. 

לא תחקיר בפריים-טיים, לא סערה באולפנים, אפילו לא שאלה אמיתית אחת על כשירותו. כשזה השופט העליון - הכול נסלח. אבל כשזה עו״ד עמית חדד? פתאום כל בלטה במרפסת הופכת לעבירת מוסר חמורה. מוסר כפול, בצבעי HD.

כאשר כלי תקשורת מרכזי במדינת ישראל חושף תחקיר על עורך דין פרטי בגין עבירות בנייה לכאורה – זו יכולה להיות פעולה עיתונאית לגיטימית. אבל כאשר אותו גוף תקשורת מעלים עין מאותן עבירות, לכאורה, שנקשרו לשמו של נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, זו כבר לא תקשורת. זו מניפולציה. זו שיטה.

דווקא בשל כך, כדאי לכולנו לשאול: אם עמית אחד זכאי להנחה ועמית אחר לגינוי - הבעיה היא לא בבנייה, אלא במבנה הצביעות.

* כותב המאמר, עו"ד אביחי יהוסף, לקח חלק בהכנת תיקי ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת עבודתו במשרד עורך הדין עמית חדד, בתיק 1,000 ו-2,000.