יש נושאים שאנחנו כחברה מעדיפים לא לראות. אנחנו חולפים על פניהם ברחוב, עוברים לצד השני, מתעלמים. אבל העובדה שאנחנו לא מסתכלים לא אומרת שהם לא קיימים. תופעת הזנות היא אחת מאותם פצעים כואבים. היא כאן, בלב הערים, במקומות שאף אחד לא רוצה לחשוב עליהם, ולעיתים אפילו מאחורי דלתות שנראות תמימות.

מאחורי כל עסקה כזו מסתתרת מציאות של שבר: נערה שנפגעה בילדותה, אישה שנדחקה לקצה גבול היכולת הכלכלית, צעירה שנלכדה במעגל של ניצול ואלימות. אף אחת מהן לא חלמה להיות שם. ברוב המקרים זו לא בחירה חופשית, אלא היעדר כל ברירה.

חוק הזנות, שנכנס לתוקפו לאחרונה, הוא בעיניי לא רק חוק הוא הצהרת זהות מוסרית.

הוא אומר בקול ברור: בישראל אין מקום להפיכת גוף האדם לסחורה. החוק מטיל אחריות על הלקוחות מי שביקושם מזין את התעשייה ומטיל קנסות וסנקציות שיביאו לצמצום התופעה.

אבל החוק הוא רק נקודת ההתחלה. כדי שמילים יהפכו למציאות, אנחנו חייבים לוודא שלצד האכיפה יעמוד מערך שיקום אמיתי: מקלטים, ליווי מקצועי, טיפול נפשי, הכשרה לעבודה מכבדת. רק כך נוכל להעניק לאנשים את האפשרות האמיתית לצאת מהמעגל הזה.

אנחנו נמדדים כחברה לא רק בכוחנו להגן על גבולותינו, אלא גם ביכולתנו להגן על החלשים שבתוכנו. המאבק בזנות הוא מבחן לערכינו: האם אנחנו באמת מוכנים להתייצב מול תעשיית הניצול, גם כשהיא נוחה להתעלמות?

אני מאמין שהתשובה צריכה להיות חד־משמעית ,כן.

כי כבוד האדם אינו למכירה!

לא אתמול, לא היום, ולא מחר.

הכותב הוא ח"כ אלי דלל