עיון קצר בהיסטוריה האנושית מעלה לנגד עינינו חברות שידעו לתת תשובות שונות, אך חד משמעיות לבעיית ההתייחסות לנכים, למפגרים ולקשישים. האסקימואים, למשל, שילחו את קשישיהם "למות בכבוד" בערבות הקרח. הספרטנים נהגו 'לחסל' תינוקות שנולדו נכים. ביוון, אגב, לא נחשבה הזיקנה כמעלת יתר, והפילוסוף הומרוס קבע ש"גם האלים שונאים את הזיקנה".

אולם התורה והיהדות מתייחסת בצורה שונה לחלוטין לנושא הפרישה וההזדקנות. כיבוד אב ואם הוא הציווי החמישי שניתן לעם ישראל במעמד הר סיני. "כבד אביך ואמך למען יאריכו ימיך באדמה שד' אלוקיך נותן". למעשה, זהו הדיבר היחיד מתוך 10 הדיברות שניתן עליו שכר בעולם הזה.
האם שאלנו את עצמנו: מדוע כה רבים מהקשישים אינם מאושרים? מדוע הם חשים ריקנות בחייהם? כולנו, בברכת האל, נזדקן. האם עלינו לצפות ליום הזה בהתלהבות או בחרדה? לפני שנחשוב על שנות החיים המאוחרות, עלינו לשאול את עצמנו שאלה בסיסית הנוגעת לחיים עצמם: מדוע אנו כאן? גישתנו אל ההזדקנות והפרישה תלויה בתשובתנו לשאה הזאת.

נבראנו לעדן את העולם

האמונה היהודית גורסת שאדם לא נברא על פני האדמה כדי שיחיה חיים חומרניים בלבד. נבראנו כדי לעדן את העולם החומרי באמצעות האמת והמוסר. וכדי להכניס קדושה בכל רגע ורגע מחיינו. זאת השליחות הנמשכת כל ימי חיינו. לו מדדנו את החיים רק במונחים של רווח חומרי ויצרנות, אין ספק שהיינו רואים בהיחלשות כתוצאה מהגיל המבוגר- מגבלה. אולם מאחר שהאדם הוא בעיקר יצור רוחני שעושרו האמיתי נמדד על פי נכסיו השכליים, הרגשיים והרוחניים, אנו מכירים בעבודה שהנשמה היא הכוח הראשוני בחיים, והנשמה, בניגוד לגוף, אינה מזדקנת. היא צומחת. לכן, כשאנו מזדקנים, אל לנו לצמצם את היקף פעילותנו, משום שמבחינה רוחנית אנו רק מתחזקים. לרוע המזל, לימדה אותנו החברה לראות הצלחה במובנים חומרים, לחשוב שמיליונר, בלי קשר לעושרו הרוחני, עולה על אדם עני שהוא חכם באמת. ואולם התורה מלמדת אותנו אחרת, היא מלמדת אותנו להגדיר הצלחה במונחים נעלים יותר של יכולת וכושר, של חוכמה וניסיון.
כאשר אנו מזדקנים וכוחנו הפיזי מתמעט, חייבות עבודתנו ויצרנותנו לבוא לידי ביטוי בהישגים רוחניים. לכן, אם אדם שמגיע לגיל מסוים- חמישים וחמש, שישים וחמש או שבעים וחמש- מודיע לפתע "אני פורש", יש לשאול אותו מיד: פורש ממה? משאפתנות? מיצירתיות? מהנשמה. שכן פרישה כזאת כמוה כמוות, ודבר זה לא יתקבל על דעתו של אדם שבא לעולם במטרה ליצור.

רעיון הפרישה מושרש בדעה המקובלת בחברה, שהחיים מורכבים מתקופות יצרניות ותקופות שאינן כאלה. התורה אינה מכירה בהבדל כזה בין תקופות החיים, משום שהיא רואה ביצרנות את עיקר החיים וגורסת שהזמן שבו אפשר ליהנות באופן פסיבי מפרי העמל- הוא בעולם הבא. עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא העניק לאדם עוד יום של חיי גוף, פירושה שהוא עדיין לא סיים את שליחותו, שעדיין עליו להשיג רבות בעולם הזה.

שנות הדמדומים היפות
נשמתו של בן השבעים וחמש נמצאת באותו מרחב רוחני שבו נמצאת נשמתו של בן השבע או נשמתו של בן העשרים ושבע. לכן, כפי שבן השבע צריך ללמוד לכבד את המבוגרים ממנו, וכפי שבן העשרים ושבע צריך ללמוד שלהחלטותיו השפעה גדולה על הקשישים, גם הקשישים צריכים להיות ערים לתפקידם. התפקיד הזה אינו פסיבי, והשנים המאוחרות מלאות בהזדמנויות שייתכן שנעלמו מעינינו עד שממש נתקלנו בהן.

רק משום שאנו מפסיקים ללכת לעבודה מדי יום, אין פירושו של דבר שהפסקנו להשתמש בגופנו ובנשמתנו. אותה אנרגיה שבה השתמשנו כדי להתמודד עם קשיי היום יום או כדי לתכנן את עסקינו, אפשר לייחד אותה כעת לפרויקטים שאף פעם לא היה לנו זמן אליהם.

על הקשישים ליטול את חייהם בידיהם, עוד לפני שתתחיל החברה להוקיר את ערכו של הגיל המבוגר. אל לנו להרגיש מובסים בגלל הגיל והשפעותיו הפיסיות. אל לנו לשים לב לאלו שאומרים שתועלתנו פחותה משום שאיננו כה חזקים מבחינה גופנית כמו שהיינו פעם. אל לנו להקשיב לאלו שטוענים שאין מצפים מאיתנו אלא שנטייל להנאתנו ונשחק גולף, שנבלה את ימינו ושנותינו בלי לעשות מאומה.

שנות הדימדומים שלנו הן בדיוק מה השם שלהן אומר: סופו היפיפה של יום שעבר עלינו בתעסוקה הולמת. בתקופת הילדות אנו מציצים אל העתיד הלא-בטוח, תאבים ללמוד, אך חסרי ניסיון ותלויים באחרים. בשנות הדימדומים אנחנו מסתכלים לאחור על מה שלמדנו, בטוחים בעצמנו ותאבים להעביר את חכמתנו לאחרים.

המאמר באדיבות "יד לקשיש", דנחי דוד, ייעוץ מקצועי לגיל הזהב, 052/25-44-307

בית אבות או שעתם היפה ביותר חלק ב'
עלינו לשנות את האופן שבו תופסים המבוגרים את עצמם. עלינו לומר להם: לא רק שאינכם חסרי תועלת, אתם נכס חשוב לחברה יותר מאשר אי פעם בעבר. יחד עם זה, עלינו להפיק את המיטב מהזדמנויות שהפרישה מזמנת לנו. הבה נקיים מרכזי למידה בכל קהילה, הבה נייסד כיתות וסדנאות בכל בית מרפא ובכל מרכזי פרישה, לגברים ולנשים שרוצים למלא את זמנם באופן חיובי.

הרפואה המודרנית מללדת אותנו יותר ויותר שבריאותינו הגופנית תלויה בבריאותינו הרוחנית. לכן, אל תיכנעו לקולו של גופכם, או לקולות מסביבכם שמנסים לרפות את רוחכם. זכרו שגיל פירושו כבוד, גיל פירושו חכמה. החוסן הגופני הוא בר-חלוף, ואולם המעשים הטובים הם נצחיים, וכל מעשה טוב משפיע בסופו של דבר על העולם כולו.

בקיץ 1980, כאשר הרבי מלובאוויטש היה בן שבעים ושמונה, הוא קרא להקמת מרכזי לימוד לקשישים. מאות מרכזים כאלה, שנקראו על פי בקשתו "תפארת זקנים" ו"חכמות נשים", הוקמו מאז בכל העולם ובהם מבקרים קשישים שנהנים זה מחכמתו של זה, ומתמודדים עם אתגרים שכליים חדשים מדי יום ביומו.


*הכותבת היא מנהלת אי.זי בריאות בע"מ- ייעוץ והכוונה לגיל הזהב