בית המשפט המחוזי: מעתה כל הסכם ממון בין ידועים בציבור, יתבטל עם נישואיהם.  הסוגייה עלתה במאבק על דירה, בין גבר ישראלי לאישה זרה, שהוברחה לארץ לעסוק בזנות והצליחה להימלט מגורלה.  הגבר לא אהב את הכרעת ביהמ"ש למשפחה, ערער עליה, והפסיד.

בית המשפט למשפחה בראשל"צ קבע כי הדירה שנרכשה על ידי בני הזוג, אך הייתה רשומה רק על שם הבעל, תיחשב כרכוש משותף, ועליה להתחלק בין השניים, בין השאר, משום שהסכם הממון שנחתם ביניהם, אושר בהיותם ידועים בציבור ובשעה שלא חשבו כלל להינשא.

הגבר, שלא שבע נחת מפסק הדין, ערער עליו לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בלוד – שדחה את ערעורו.

לדברי עו"ד אברהם קורחוב, שייצג את האישה בערכאות השונות, החלטת ביהמ"ש המחוזי מהווה תקדים מנחה לכל בתי המשפט לענייני משפחה בישראל, ומעתה, כל הסכם ממון שנחתם בין בני זוג בטרם הנישואים ובשעה שלא היה בדעתם להתחתן, לא יהיה תקף יותר לאחר נישואיהם, אלא אם כן יאשרו אותו בשנית בפני בית המשפט.

הבעל הישראלי התחתן עם האזרחית הזרה, לאחר שהכירו  בישראל לאחר שהוברחה לארץ לעסוק בזנות (גורל ממנו ברחה רגע לפני תחילת העיסוק בתחום). השניים חתמו על הסכם ממון, לפיו תשרור ביניהם הפרדה רכושית מוחלטת. בין היתר נקבע בהסכם, שאם תירכש דירה במהלך נישואיהם, ותירשם על שם אחד מהצדדים, היא תיחשב כרכושו, ובמקרה של פרידה תעבור אליו.

על פי המתואר בפסק הדין של ביהמ"ש למשפחה, יחסי השניים החלו בסיפור אהבה גדול. הגבר הציל את האישה, בעלת אזרחות זרה,באותה עת, מעמדה האזרחי של האישה בישראל היה ארעי, וסכנת גירוש ריחפה מעליה.

על פי המתואר, כחודשיים לאחר היכרותם, יזם הגבר את עריכת הסכם הממון מעורר המחלוקת, משום שלא בטח באישה, וחשד במניעיה.

בפסק הדין מצוין, כי חששו זה של הגבר התפוגג במהרה, והשניים התחתנו, ועוד לפני שנולד ילדם הראשון, החליטו לרכוש דירה במשותף.

על פי הנטען, האישה הייתה מעורבת בכל הליך קניית הדירה, כולל בחירת מיקומה ועיצובה. גם טיוטות הסכם הרכישה כללו את שמה כשותפה לנכס לצד בעלה.

אלא שזמן קצר לפני החתימה, בעוד השניים יושבים במשרד עורך הדין, התעורר חשש להשלמת העסקה, בשל שהיית האישה בישראל במעמד ארעי. לדברי עורך הדין, מאחר שהעסקה נחתמת גם מול רשות מקרקעי ישראל, היא עלולה להידחות ולא יהיה ניתן לקחת בעבורה משכנתה. בשל כך, נמחק שמה של האישה מחוזה המכר.

וכך, כשפרץ סכסוך הגירושין בין השניים, שלף הבעל את הסכם הממון ואת שטר המכר של הדירה, וסירב להכיר בכך שמחצית מהדירה שייכת לאשתו.

בשל עמדתו הנחרצת של הבעל, הגישה האישה, באמצעות עו"ד אברהם קורחוב, תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, למתן פסק דין הצהרתי, שבו ייקבע שהיא הבעלים של מחצית מזכויות הבעלות על הדירה הרשומה על שם בעלה לשעבר.

כבוד השופטת מיכל ברגר בלום מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, קבעה בפסק דינה, כי כאשר הצדדים פנו לאשר את הסכם הממון ביניהם, הם היו עדיין ידועים בציבור ולא חשבו להתחתן. לדבריה, משעה שהחליטו השניים להתחתן, היה עליהם לאשר את ההסכם בשנית. היות שהדבר לא נעשה, הסכם הממון ביניהם הפך לחסר כל תוקף.

בנוסף, מתחה השופטת ברגר בלום ביקורת על תקפותו של הסכם הממון בין השניים, משום שלדבריה, בעת החתימה על ההסכם, התקיימו ביניהם פערי כוחות משמעותיים.

לדברי השופטת, האישה הייתה תלויה באותה עת באופן מוחלט בגבר, ולא הייתה מסוגלת להביע כל התנגדות לדרישותיו, או לנהל משא ומתן מולו באופן שוויוני. בשל כך, קבעה השופטת ברגר בלום, הסכם הממון בין השניים אינו תקף למצב החדש שנוצר ביניהם, לאחר שנישאו, הביאו ילדים לעולם, וקיימו לאורך שנים חיי שיתוף מלאים.

בנוסף, קיבלה השופטת ברגר בלום את טענת עו"ד קורחוב, לפיה עצם העובדה שהדירה לא נרשמה גם על שמה, נבעה מבעיה פורמאלית, חרף השתתפותה הפעילה בכל הליך רכישתה.

כמו כן קבעה השופטת, כי לא הוכח שקניית הדירה התבצעה באמצעות כספים שלווה הבעל ממקורות שונים. על פי קביעתה, רוב הכסף התבסס על הלוואות ומשכנתה שכוסו מכספים שהוחזרו מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג. בנוסף, ציינה השופטת בהחלטתה, כי האישה הפקידה בחשבון המשותף מעט כסף שחסכה בעצמה, את כל המשכורות שלה כשכירה וכן את דמי הלידה ודמי האבטלה שקיבלה בעבר.

הבעל זימן לדיון חברים ובני משפחה, שהעידו כי הלוו לו מאות אלפי שקלים למימון קניית הדירה, אך התנו את הלוואתם בכך שהדירה תירשם אך ורק על שמו. בנוגע לכך, קבעה השופטת ברגר בלום, כי העדויות הללו היו מגמתיות, כאשר כל העדים, באופן מפתיע, דבקים בגרסה אחת שחזרה על עצמה.

לאור כל זאת, קיבלה השופטת ברגר בלום, במסגרת פסק דינה, את בקשת עו"ד קורחוב, לרשום את מחצית מהדירה על שמה של מרשתו. בנוסף, חייבה השופטת את הבעל בהוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.

הבעל לא ויתר, והגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בלוד. לטענתו, בית המשפט למשפחה טעה כאשר קבע, כי הסכם הממון אינו בר תוקף לאחר שנישאו, שכן כבר בעת החתימה על ההסכם, ברור היה שבכוונתם להינשא. כמו כן, לטענתו, ברור היה שהוראות ההסכם יחולו עליהם אף בעת נישואיהם.

עוד טען הבעל, כי בית המשפט שגה בהתעלמו מכך שכל הכספים ששולמו בתמורה לדירה היו ממקורותיו שלו, וכי לאישה לא היה כל חלק בהם. הוא חזר על טענתו, לפיה מדובר בכספים שקיבל ממלווים שונים, שהתנו את הלוואתם בכך שהדירה תירשם רק על שמו.

עו"ד קורחוב, טען מנגד, כי לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית המשפט למשפחה, וכי פסק דינו תואם את פסיקת בתי המשפט ביחס להסכם רכושי בין ידועים בציבור.

לדברי עו"ד קורחוב, הערעור שהגיש הבעל הוא בעיקרו ערעור עובדתי, וכבר מטעם זה יש לדחותו. לדבריו, הוכח מעבר לכל ספק, כי כוונת הצדדים הייתה לרכוש את הדירה במשותף, וכי בסופו של יום היא נרשמה על שמו של הבעל ממניעים טכניים בלבד.

עוד טען עו"ד קורחוב, כי נוכח השיתופיות במערכת היחסים שבין הצדדים, הרי שיש לשתף ביניהם גם את הזכויות בדירה, שנרכשה במהלך נישואיהם מכספים משותפים.

שלושת שופטי ההרכב – סגנית הנשיאה, כבוד השופטת ורדה פלאוט, כבוד השופט צבי ויצמן וכבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין – קיבלו את טענת עו"ד קורחוב, לפיה עיקר הערעור מתייחס לקביעות עובדתיות של בית המשפט למשפחה, וציינו כי הם סומכים את ידיהם על קביעות אלה.

עוד ציינו השופטים, כי הם מסכימים עם קביעת בית המשפט למשפחה, לפיה הוראות ההסכם חלות רק על התקופה שבה בני הזוג היו ידועים בציבור. על פי קביעתם, משעה שבני זוג נישאים חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון, הכוללות הסדר איזון משאבים על כל נכסיהם, שנרכשו במהלך תקופת הנישואים.

כמו כן ציינו השופטים, כי הם שוכנעו שבני הזוג התכוונו לרכוש את הדירה יחדיו כדירה משותפת. לדבריהם, מסקנה זו עולה בבירור מטיוטות הסכם הרכישה על שם שניהם כרוכשים משותפים, וכן מהבהרתו הברורה של עורך ההסכם, לפיה שמה של האישה לא צוין בו, אך ורק בשל מניעה טכנית הנובעת, כאמור, מאזרחותה הזרה.

גם את טענת הבעל, לפיה הדירה נרכשה אך ורק ממקורותיו הכספיים, דחו השופטים וקבעו, כי טענות אלה לא הוכחו על ידו, וכי הם שוכנעו כי כספי רכישת הדירה היו כספים משותפים.

לאור כל זאת, השופטים דחו את ערעור הבעל וחייבו אותו בתשלום הוצאות האישה בסך של 15 אלף שקלים.

עו"ד קורחוב שייצג את האישה: "מדובר בפסק דין חשוב וחסר תקדים. יידעו כל הידועים בציבור, כי הסכם ממון הנחתם ביניהם, גם אם אושר כדין על ידי בית משפט לענייני משפחה, יהא חסר כל תוקף, אם לאחר החתימה עליו, הם יחליטו להינשא".