ביום שני הקרוב, בתאריך 6.5.2024 נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. המסע האישי של סימונה צירילסון שחיפשה אחר קורותיו של סבה שמואל מולר ז"ל, מספר את סיפורה של נכדה שמאז ימי ילדותה חלמה לחקור את הנושא ולדעת יותר על הסבא שלא זכתה להכיר  



לא הכרתי את סבא שמואל. הוא נפטר בגיל צעיר ממחלות שאגר מתקופת המלחמה, כשנה לפני שנולדתי. אמא שלי סיפרה שהוא אף פעם לא סיפר לה כלום, כל מה שהיא ידעה על מה שקרה לו בתקופה לפני המלחמה ובמהלכה, היא יודעת מאימה בוניה, אשתו השנייה, לה הוא סיפר פרטים בודדים כשהם הכירו בשנת 1945.

הסבים שלי נולדו בליטא, לכל אחד מהם היה סיפור דומה. שניהם גדלו בעיירות ליטאיות, נהיו בעלי מקצוע, עד שהגיעו לעיר הבירה דאז – קובנה. כל אחד מהם התחתן והביא ילדים. לסבא שלי היו שלושה בנים. לסבתא – בן ובת. משם הסיפורים התפצלו.

סבא שלי היה ספר ורצה לעלות ארצה. הוא עבר הכשרה בקורס חלוצים, רכש קרקע בארץ ישראל, ככל הנראה באזור הצפוני, ויצא לדרך עם האישה והבנים. מסיבה שאינה ידועה לי הוא בחר לנסוע דרך שטח ברית המועצות וזאת הייתה טעות גורלית. הסובייטים עצרו אותם ולא נתנו לא לצאת מברית המועצות ולא לחזור לליטא. וכך הם נתקעו בבלרוס.

בשנת 1940 ליטא נכבשה על ידי הצבא האדום וסבא שמואל החליט לבקר את אחותו הגדולה שגידלה אותו מאז היותו בן חמש. הוא החליט לנסוע לבד, חסך כסף ויצא לדרך, לעיר הולדתו אוטנה. שם תפסה אותו המלחמה. לבסוף הוא הגיע למחנה ריכוז בלטביה, משם ברח עם יהודי נוסף, נתפס על ידי הרוסים, נכלא, גויס בהתנדבות לצבא, לחם נגד הגרמנים וכשחזר לליטא כבר ידע שמשפחתו נספתה בשואה.

כשהייתי ילדה קטנה חלמתי לחקור את הנושא, לדעת יותר על סבא. על מה קרה לו, על משפחתו. הייתי מאוד סקרנית. אפשר לומר שכל חיי הקדשתי לחיפוש אחר הפרטים הנוספים עליו. כך גם אחי הצעיר, המתגורר כיום בחריש.

כך גילינו שסבא שמואל היה נשוי לאישה בשם דבוסיה, לאחר שמצאתי את תעודת נישואין המקורית שלהם בארכיון בליטא. בתעודה גיליתי גם את השמות המדוייקים של ההורים של שמואל, לדוגמא נודע לי שם נעוריה של אימו בריינה-חיינה, שנפטרה כשהוא היה בן חמש. פתאום יכולתי לחקור לעומק, היו לי נתונים התחלתיים. נסעתי לארכיונים בליטא והצלחתי לבנות עץ משפחתי החל מתחילת המאה ה- 19 – שתי שושלות גדולות של משפחות מולר ורייטנבורד מהעיירה הליטאית אוטנה. במהלך החיפושים הכרתי צאצאים של שתי השושלות הפזורים בעולם. בשבילי זה היה טיול היסטורי מרתק. אף הכרתי את הצאצאים של השושלת של אשתו של סבי דבוסיה. כולנו עסקנו במחקרים ועזרנו אחד לשני. בני הדודים הרחוקים פתאום הפכו למאוד קרובים. היו להם תמונות של הסבים שלי. היו להם סיפורים שלעולם לא הכרתי. זה ריגש עד דמעות. הגילויים האלה ריתקו אותי, נסעתי במסע הזמן של השושלת המשפחתית שלי.

אך עדיין לא מצאתי שום דבר על שלושת הבנים של סבי. רק כעבור כעשור הצלחתי למצוא מידע בארכיון במינסק על סבי, אשתו ועל שני בניהם מתוך שלושה.

התברר שסבי התגורר מ-1931 במינסק, בירת בלארוס והיה שם מוגבל בזכויותיו, עבד בתור סתת, בדיוק כשם משפחתו – מולר ביידיש.

מצאתי אפילו את הכתובת שלו במינסק. מצאתי את שני השמות של בניו – ברקה וחיים. השלישי, מתברר, טרם נולד.

בחיפושיי מאוד עזר לי שאני יודעת הרבה שפות, ביניהן ליטאית ויידיש, אותה שיפרתי במהלך הזמן, למדתי לקרוא ביידיש וזה עזר לי בקריאת המסמכים ההיסטוריים. יכולתי לקרוא את המסמכים גם ברוסית העתיקה. כך מצאתי שאבא של סבא שלי יוסף-אליהו, גויס לצבא הצארית, והיה מחויב להגיע למילואים מדי פעם, לפעמים פעם בשנה ולפעמים פעם בחמש שנים. מצאתי תיעוד של התייצבויות שלו בצבא.

קשה להסביר מה מרגישים כשמחזיקים ספר בן כ-150 שנה ובו תיעוד קפדני על משפחתך, שנה אחרי שנה. מהתיעוד למדתי את סדר החיים שלהם, איך התחתנו, איך נולדו להם ילדים, איך ובמה עסקו, גויסו לצבא, איך נולדו ילדים בין לבין. כך לומדים על ההיסטוריה האמיתית של העם היהודי.

שלכם,

סימונה צירילסון