בשנתיים האחרונות חלה עלייה במספר מקרי ההתאבדות של בני נוער בישראל על רקע בריונות בבתי הספר. לצערנו, המערכת פועלת בצורה לקויה — מדי שנה כ־80 צעירים עד גיל 24 מבצעים התאבדות, וחלק משמעותי מהם הם עולים חדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר, מה שמעיד על רמת לחץ ואלימות גבוהה במיוחד בקרב קבוצה זו. הסיפור נוגע אליי באופן אישי — עליתי לישראל בגיל 13 במסגרת תוכנית נוער ״נעלה״ וחייתי בפנימייה, ולא משנה כמה שנים עברו מאז — הבריונות הקבוצתית והאלימות בבתי הספר נשארו כשהיו.

 

למרות שיש במדינה קווי חירום ותוכניות סיוע, רבים מההורים מתלוננים על היעדר רגולציה ברורה לגבי הגדרת חומרת מקרי בריונות ועל הקושי לקבל תגובה מבתי הספר.

 

כדי להתמודד ביעילות עם התופעה, ניתן להציע צעדים הדומים לאלו הנהוגים בדובאי:

* הנהגת מדיניות אנטי־בריונות אחידה וחובה בכל בתי הספר, כולל הגדרה ברורה של מה נחשב למקרה חמור. הדבר יסייע למנוע פרשנויות שונות ולהגביר את השקיפות מצד הנהלות בתי הספר.

* קביעת מערכת קנסות ואכיפה עם השלכות ממשיות כלפי מוסדות חינוך שאינם מגינים על הילדים. בדובאי מוטלים קנסות בעיקר על בתי הספר עצמם ועל אנשי הצוות האחראים לביטחון ולמערכת ההתנהגות של התלמידים. בתי ספר יכולים לקבל קנסות הנעים בין 10,000 ל־1,000,000 דירהם (כ־2,700 עד 270,000 דולר), ואף להיסגר במקרה של הפרות חוזרות או חמורות במיוחד. אחריות פלילית וקנסות עשויים לחול גם על מנהלים, מורים ועובדים נוספים אם הפגינו רשלנות או היו מעורבים באלימות — כולל ענישה גופנית או עלבונות. גם הורי התלמידים התוקפים עשויים לשאת באחריות, במיוחד אם יוכח שלא פיקחו או לא בלמו את התנהגות ילדיהם. ישנם מקרים שבהם בתי המשפט חייבו הורים לשלם פיצויים על מעשי ילדיהם.

* קיום קמפיינים מניעתיים ותוכניות חינוכיות קבועות לתלמידים, להורים ולמורים, עם דגש על יצירת סביבה בטוחה.

* הבטחת פעילות יעילה של קווי חירום, פסיכולוגים ויועצים, כולל תמיכה אנונימית ושירות בשפות נוספות — ובראשן רוסית.

* יצירת מנגנון שקוף לחקירת תלונות ושיתוף ההורים בתהליך. הורים רבים מותשים מהמאבק להגנת ילדיהם — וזכויותיהם צריכות להיות מוגנות באופן רשמי ומערכתי.

* הנהגת פרקטיקות שיקומיות שמטרתן טיפול בפוגעים ומתן תמיכה לנפגעים.

 

רק היום מופץ סרטון מהלוויה של נער בן 13 ולדימיר מנוף הגליל בקבוצות הווטסאפ של תלמידים אלימים, והם צוחקים עליו שהוא היה מביא אוכל מהבית ולא קונה בבית ספר, על המבטא שלו רוסי. אני בעצמי הגעתי לישראל בדיוק בגיל של אותו נער ולדימיר, שקפץ מהחלון. זו טרגדיה שממחישה את החוצפה וההיעדר המוחלט של אחריות אצל חלק מהתלמידים — מצב הדורש תגובה נוקשה מצד הרשויות ומערכת החינוך.

 

אני עצמי חוויתי אלימות על רקע אפליה — בדיוק אותה דינמיקה שגרמה לולדימיר לשים סוף על החיים. אני, למזלי, הצלחתי לשרוד ולהתמודד. אבל לא כל ילד יכול. זו בדיוק הסיבה שאני מציעה לאמץ מודלים ממדינות שהצליחו לצמצם אלימות ובריונות בצורה משמעותית — כמו דובאי. כשיש מערכת קשוחה, אחידה ומפוקחת היטב, לפוגעים יש גבולות ברורים ולנפגעים יש הגנה אמיתית.