רועי וסרשטיין היה רק בן 24, סטודנט באמצע לימודי התואר הראשון, כשהשמיים האפירו ב־7 באוקטובר. הוא לא שאל שאלות, לא חיפש תירוצים – פשוט קם, התייצב לשירות המילואים, ולקח על עצמו את מה שידע שהוא צורך השעה. חובש קרבי בשריון, שנכנס אל לב המערכה, ראה מראות קשים, טיפל בפצועים תחת אש, והעניק מענה רפואי בלב עזה.

שלוש מאות ימי מילואים. זה המספר שמספר את הסיפור של רועי – ימים שהיו יכולים להיות מוקדשים ללימודים, לחברים, למשפחה, לחלומות שלו. אבל הוא בחר להקדיש אותם למדינה. ואז, לפני כחודש וחצי, חזר מהשירות – והקרב שהתחולל בנפשו המשיך. קרב שלא פחות קשה מהלחימה בשטח.

החוק היבש קובע: מי שנפטר שלא בזמן שירות המילואים – לא יוכר כחלל צה״ל. גם אם ברור לחלוטין שהסיבה למותו נובעת ישירות מהמלחמה. האבסורד צורב: חייל שנהרג בתאונת דרכים בזמן מילואים יוכר, אבל לוחם שחזר מהחזית ונפל כתוצאה ישירה מהטראומה – לא.

הציבור ראה את האמת והגיע בהמוניו ללוות את רועי בדרכו האחרונה – עטופים בדגלי ישראל, כאילו אומרים בשתיקה: גם אם המדינה מתקשה לראות – אנחנו רואים. אחיו, עידו, אמר בלוויה: ״המדינה טעתה, אבל היא יכולה לתקן״. הוא צדק.

הסיפור של רועי שזור גם בסיפור משפחתו. אמו, דינה, הקימה את קבוצת "צועדים בעיניים עצומות לרווחה", המובילה טיולים לעיוורים בעזרת מתנדבים בארץ ובעולם. קשה שלא לראות את ההקבלה – רועי הלך למילואים בעיניים עצומות לרווחה, מתוך אמונה שלמה שזה הדבר הנכון.

רועי לא זכה לקבורה צבאית, אבל זכה להלוויה של גיבור. אלפים ליוו אותו – אנשים שבאו לומר למדינה: האחריות היא שלנו, האמת היא ברורה, והצדק צריך להיעשות.

אסור לתת לסיפור הזה להישכח. אסור לאפשר לו להישאר עוד שורה בבירוקרטיה. על המדינה להכיר ברועי כחלל צה״ל, ולהעניק לו את מקומו לצד חבריו הלוחמים. עוד לא מאוחר מדי.

רועי התייצב לצידה של המדינה ביום הכי קשה – עכשיו המדינה צריכה להתייצב לצידו.

שלכם,

שירי חגואל סיידון

סגנית ומ״מ ראש העיר נתניה