תמר ארבל-אלישע, ציור חופשי, מבנימינה, מזמינה אתכם לעוף עם הדימיון ולצלול לעולם של צבעים ויצירה בסדנאות ליחידים ולקבוצות
תמר ארבל-אלישע: "הסטודיו לציור חופשי מציע סדנאות ליחידים ולקבוצות וגם ציורים מופשטים שמקפיצים את עיצוב הבית או המשרד. הסטודיו הוקם לפני שלוש שנים".
מאין נולד הרעיון?
"לפני שבע שנים בערך התחלתי לצייר כמו שאף פעם לא ציירתי. אני בוגרת המדרשה לאמנות, למדתי לצייר מתוך התבוננות. אבל הפעם התחלתי לצייר אחרת. ציור שבא מבפנים. מעין משחק עם צבע. נהניתי מזה מאוד והתייחסתי למשחק הזה מאוד ברצינות. חקרתי את זה בכל דרך אפשרית ובעיקר התמדתי ביצירה. ציירתי לבד בבית. בסתר. בהתחלה אפילו האינסטגרם שלי היה אנונימי.
ארבע שנים מאוחר יותר, ביום בהיר אחד, נקראתי לחדר המנהל והתבשרתי שסוגרים את תחום קהילה, התחום אותו ניהלתי, ואני הולכת הביתה. מהר מאוד הבנתי שקיבלתי מתנה. הזדמנות להמציא את עצמי מחדש. ידעתי שאני רוצה לצייר. וגם לשתף אנשים בתהליך המרתק הזה.
לשמחתי, דורון, בעלי, תמך ברעיון ויחד חיפשנו איפה נוכל להקים לי סטודיו. הפתרון נמצא בחצר ביתו של אביו בבנימינה. חצר ותיקה בשכונת יעקב. הרפת, ששימשה לפרה אחת, הוסבה תוך שבועות ספורים לסטודיו המתוק והמואר בו אני פועלת. זה המקום השמח שלי, ובו אני מבלה בכל רגע אפשרי".
מהי ההתמחות שלך?
"התחלתי מסדנאות לפרטיים. סדנאות של אחד על אחד, זוגות, משפחות, קבוצת חברות... ובהמשך פיתחתי תכנים שיתאימו לקבוצות גדולות יותר ולצוותי עבודה. כל מפגש אצלי בסטודיו הוליד רעיון חדש וכך צמחו להן סדנאות שונות ותכנים שונים, שיתאימו לקהלי יעד שונים. עד שמונה משתתפים יכולים להתארח בתוך הסטודיו ומעבר לכך – בחצר הסטודיו או בכל מקום אחר...".
מה עושים בסדנאות שלך?
"עם הכניסה לסטודיו אנשים מעידים שהם מרגישים אנרגיה טובה. אולי זה האור הרך שחודר מכל עבר או הצבע המרוח על הקירות, אולי השולחן העמוס צבעים, מכחולים, שפכטלים וכל מיני כלים מוזרים שמשמשים ככלי ציור, לא יודעת מה גורם לזה בדיוק אבל זה תמיד נעים לי לשמוע. הרעיון המרכזי בכל הסדנאות שלי הוא להשתחרר. עושים את זה בכל מיני דרכים, בחלק מן הסדנאות, אם הקהל זורם, אני אוהבת לשלב מדיטציה. הרעיון הוא להתמקד בכאן ועכשיו וליצור מתוך מקום של חוסר ציפיות ובלי ביקורת. למרבית האנשים זה לא קל, אבל בסוף הסדנה רובם מעידים שחוו שינוי בין היצירה הראשונה והאחרונה במפגש".
ספרי על חוויה אחת שזכורה לך במיוחד
"זו הייתה אישה מירושלים. היא הגיעה אלי לבד ואמרה שהיא רוצה לצייר אבל משהו חוסם אותה. היא יצאה מחויכת, אבל יותר מזה - אחרי הסדנה היא שלחה לי מידי פעם תמונות של עבודות שהמשיכה ליצור בבית. זה ריגש אותי מאוד. הצלחתי לעזור לה לפתוח את הדלת. את הדרך היא המשיכה לסלול לעצמה".
איך מתנהלים בזמן מלחמה?
"נוכחתי עד כמה המשפט הזה נכון - כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. זמן רב לא הצלחתי לצייר. עסקתי בכל מיני פרויקטים שהמצאתי לעצמי אבל לא ציירתי כמו קודם. לשמחתי, חודשיים וחצי אחרי תחילת המלחמה זה חזר אלי. היצירה עושה לי טוב. מחזירה קצת שפיות. מבחינת סדנאות, מטבע הדברים, היה קשה. סדנאות שנקבעו מראש – בוטלו, ורק סדנאות מעטות התקיימו במהלך התקופה. לאחרונה אני מרגישה התעוררות והסטודיו חוזר לפעול".
מהם הקשיים כעת?
"התקופה הנוראית הזאת הביאה את כולנו למקומות לא פשוטים. אני מוצאת שדווקא עכשיו הסדנאות שלי נותנות מענה גם למי שציור הוא לא בהכרח משאת נפשו. אנשים באים פשוט בשביל ליהנות ולהשתחרר קצת מכל מה שסובב אותנו".
מה החזון שלך?
"החזון שלי הוא שרבים ייחשפו לגישת הציור החופשי ויפתחו לעצמם את הדלת לעולמות שכרגע נסתרים עבורם. שהעבודות שלי ישמחו עוד ועוד אנשים, אצלם בבית או במשרד. שואלים אותי אם לא קשה לי להיפרד מעבודה שציירתי. אני מודה שאני אוהבת את העבודות שלי אבל העובדה שהן תלויות בבתים יפים ומשמחות את יושביהן מרחיבה את ליבי כל כך, שזה שווה".
חבר הכנסת אלי דלל ממשיך לחזק את הקשרים מעבר לים. השבוע נפגש עם נשיא טאיוואן ושוחח עמו על שיתופי פעולה בתחומי הבריאות, ההיי־טק והשבבים, החקלאות, התיירות וגם התפלת המים בהמשך הגיע לביקור בחברה לייצור שבבים, ולא שכח לתעד את הרגעים. שנה טובה.
הרמת כוסית לעובדי רגעים - העמותה לחינוך בלתי פורמלי, התקיימה בנוכחות סגן ראש העיר הרב אורן גבגי, הרב משה לחובר, מנכ״ל העמותה משה קייזלר, המשנה לראש העיר ליאורה לוי, נטלי שטיין ודורון גלאם. חג שמח ושנה טובה.
בועז כספי משתף: ״אני מקבל אות מצטיין ראש העיר, הגיעו חברים רבים. ריגש אותי במיוחד יו"ר סיעת העבודה וסגן יו"ר ההסתדרות פיני קבלו, שהגיע לאחר ניתוח קשה וחייב להישאר בבית, אבל עזב הכל, נהג מבית שאן כדי להיות בטקס שלי. באמת, למרות שאנחנו בפוליטיקה, מתברר שיש בינינו חברות אמת. תודה לך אוהב אותך".
בוריס צירולניק משתף: "אני חוזר לארץ אחרי מסע עבודה והרפתקאות בארה"ב וקנדה. במיניאפוליס, שיקגו, וושינגטון וטורונטו התרשמתי מניקיון מופתי ברחובות ומהנוכחות המתמדת של דגלי המדינה בכל מקום. שמתי לב גם לפער מעניין: בשכונות מבוססות, ספורט הוא דרך חיים ואילו בשכונות חלשות – מקדונלד'ס בכל פינה. חזרתי עם רעיונות וכוחות חדשים, ועם ההבנה כמה החיים אצלנו שונים וסוערים. למרות הג'ט לג אני מחייך ואומר - שבת שלום, בריאות וחדשות טובות לכולם".
