שחר הוס — איירה ספר מאויר לטקסט "רות ורינה", עיבוד עברי משנות ה־50 לגרסת המקור Lies und Lene (1896) מאת הסופרת האוסטרית הולדה פון לווצוף.

לכאורה, מדובר בסיפור תמים: שבוע חופשה אצל הדודה בתל אביב. בפועל — עלילה חריגה, אפילו פרובוקטיבית. הבנות מרושעות, המאורעות "לא חינוכיים", והסוף — טרגי ומשמח בעת ובעונה אחת, תלוי את מי שואלים.

הספר בנוי משבעה פרקים ואחרית דבר. רות ורינה מובילות את העלילה מזווית אנטגוניסטית מובהקת, בלי פסיחה על אף קורבן — כלבלב, אישה מבוגרת המתקשה בשחייה או קרובי משפחה. יש דיסוננס בין חוסר האונים של הסביבה לבין השליטה של שתי הצעירות במאורעות; המבוגרים נכשלים להוביל ולהדריך, שלא כמו בסיפורי ילדים קלאסיים. אין כאן פתרון מנחם או התנצלות, אלא הזמנה לצפות בחגיגה.

למרות שהקסם בדרך כלל בדמות הראשית, כאן חלק גדול מהקסם הוא בכך שרות ורינה לא חד־ממדיות. יש בהן הרבה מעבר לרוע המובהק והמרענן. הן מלאות כריזמה, חוכמה, יצירתיות, נועזות, ספונטניות. הצמד לא עובר "רגע לומדים" קלאסי של מתבגרים בעולם המבוגרים. כל רגע עבורן הוא הזדמנות, כיף חסר דאגות. ההסתכלות הזו על כל רגע כהזדמנות ליוותה אותי כקוראת וכמאיירת.

לאורך התהליך נתקלתי בשאלות – ישירות או מרומזות – על ההתאמה של טקסט כזה לילדים היום. התגובות נעו בין צחוק על החוצפה, עידוד, פליאה, ועד אי־נוחות מול הסצנות הבוטות יותר. גם בשלב האיור היו רגעים שתהיתי: "האם כדאי להציג את זה ככה? האם זה יותר מדי?".

דווקא הפער הזה חיזק אצלי את הרצון לא לייפות. בחרתי להתמודד עם הכול – בלי לדלג על מה שפחות קל לאייר או לדחוס פסקאות, ובלי לחסוך בכפולות. רציתי לשמר את המתח שבין הצחוק לאי־הנוחות, ולאפשר לקוראים להיתקל במצבים מורכבים, כמו בחיים עצמם.

על אף הרצון לעבוד מסודר, מצאתי שאני מתקדמת טוב יותר בסדר לא כרונולוגי — לפי המוכנות שלי לפתור מקטעים. זה דרש סבבים של מחקר, בדיקה, ארגון וביצוע – ולעיתים חזרה לעמודים שכבר עבדתי עליהם כשמצאתי פתרון טוב יותר.

 

עיקר הפרויקט היה ההזדמנות לחקור את המושג "סיפור" באמצעות עולמות שקרובים ללבי: תיאטרון, משחקים, אנימציה ותסריט. רציתי לבחון כיצד עקרונות מתחומים מקבילים יכולים לבוא לביטוי בפורמט המדופדף. הידע מקורסי הכתיבה, התסריט ולמידה עצמאית בתואר עזר לי לארגן את העלילה ולחלק אותה. כשהגעתי לאיור כבר חשבתי איפה אני נותנת מידע חדש או טוויסט — כמעט כמו שחקן שעובד מול סקריפט ומחפש איך לבנות סביבו חלקה משלו.

נהניתי במיוחד מהעבודה על מקצב העלילה ביחס למקצב הדפדוף, ועל השאלה איך לחדש ולייצר הפוגות ומתח גם במבנה הפיזי של הספר. כאן נעזרתי בכלים מעולם האנימציה. בנוסף, לקחתי השראה מקטלוגים ופרסומות משנות ה־50 בארץ ובאירופה, מעיצוב כרזות ישנות, וגם מצילומי רחוב מתל אביב של אותה תקופה — כדי לייצר תחושה אותנטית של זמן ומקום.

הבחירות האיוריות שלי — ובפרט הקו ה'מרקד', החופשי, הקליל והמהיר — נבעו מחשיבה על קצב ותנועה שיתאימו לאנרגיית הסיפור. העט מאפשר לי להחליט ולזרום, בניגוד לעיפרון שמשאיר אותי מהססת. את הסקיצות הגסות יצרתי לרוב דיגיטלית כדי לחסוך זמן, ומשם עברתי עם שולחן אור לפתרונות ספונטניים בעט. הטיפול והצביעה הדיגיטלית אף הן — כלים שעדיין מרגישים מעט זר לי, אבל לימדו אותי לא פחות.

אני מאמינה שדמויות טובות ממצות את עצמן בזכות מי שסביבן. לכן הדמויות המשניות קיבלו לא פחות תשומת לב וגם הסביבה. ליוויתי את הפרויקט עם סקצבוק גדול, ולצד בדיקות וסקיצות טכניות — נהניתי במיוחד מהסיפורים הצדדיים שהתאגדו בו. חלקם היו בדיחה ויזואלית, וחלקם עלילה בת כמה עמודים. כל אלה עזרו לי להדק את העולם של הטקסט הראשי, במיוחד ברגעים שבהם פחות מצאתי חיבור למאורעות ה"יבשים" או כשהתלבטתי איך לאפיין פרט.

אני אוהבת לאגור פיסות אישיות שאנשים משתפים באגביות – מהסוג שבשיחה רגילה ישכח מיד – ולהמתין לרגע שבו זה הופך להזדמנות לסיפור מחדש דרך הדמויות שלי. הטקסט לא חוסך בכמות המשתתפים, מה שהפך את האפיון והספציפיות לחשובים אף יותר.

לכל דמות התייחסתי כמו לאדם אמיתי, לא משנה כמה מזערי זמן הבמה. יצרתי וציוותתי לפחות כמה עובדות והרגלים משונים או משעשעים, מהדמיון או בהשראת טיפוסים שראיתי סביבי. כל אלה היוו מחוות ואנקדוטות שלרוב רק אני יודעת את מקורן, אך תמיד כיף כשאחרים מזהים. לדמות העוזרת, למשל, לקחתי השראה מהמנחה שלי, בתיה קולטון, שסיפרה על הרגלי קריאה ושירה עם בנה כשהיה צעיר. לשלב החידוד האיורי ניגשתי רק כשהרגשתי שיש לי היכרות מספקת עם כל דמות. 

התוצר הסופי הוא ספר בן 128 עמודים — חופשה מטורללת בת שבוע ימים. בשורה התחתונה, היה לי חשוב לא להמתיק ולא לצנזר, לא להתנצל ולא לתרץ. רציתי להעניק חוויה כאוטית שנעה בין שמחה על תעלולים לבין תהייה על התוצאות — קונפליקט ערכי שהגיבורות עצמן אינן מתמודדות איתו.

 

אני חושבת שסיפור יכול ללמד דווקא כשהוא משאיר שאלות פתוחות, בלי מסקנות מוכנות מראש, בלי מגבלות ובלי הסתרה — ומאפשר לקוראים להסיק בעצמם. העיקר שתהיה חוויה בדרך.